בין שאר הנושאים הנזכרים בפרשה , מדובר על נושא השבויה יפת התואר, בן סורר ומורה, הלנת המת, לבוש המיועד לגבר ולאישה, שילוח הקן, שעטנז, ציצית, הוצאת שם רע, יחסי מין אסורים, היחס לעמים שכנים, דיני מלחמה, קדש וקדשה ועוד.
אני מבקש להתייחס היום לתחילת פרק כב ומכיוון שהאומר דבר בשם אמרו כאילו הביא גאולה לעולם, אני מבקש לציין כי את הנושא פתח בפני מורי ורבי הרב מיכאל מרמור.
וכך נאמר בפרשה: “א לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. ב וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ–וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם. {ס} ד לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ. (דברים כב 1-4).
הנושא שעולה כאן הוא השבת אבידה.
בספר שמות אנו שוב מוצאים התיחסות לאבידה:
“כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ”.
ההבדל הראשון הבולט לעין בין שני מקורות אלו הוא, שבס’ שמות מדובר על אויבך ובס’ דברים מדובר על אחיך.
לפי רבינו בחיי [1], ללמדנו שלא די בהחזרת אבדתו, אלא יש להסיר גם את השנאה.
המצוה צריכה להיות הגורם שתשרש מליבך השנאה ותעורר רחמי אח ורגשות אחוה, השב תשיבם לאחיך- כשתחזיר לו את האבדה- כבר יהיה כאחיך.
אבל שימו לב לשלוש המילים האחרונות בדברים: “לא תוכל להתעלם”- האם זהו איסור כמו לא תגנוב, לא תרצח, לא תוכל להתעלם, או שזוהי הצהרה על המציאות כפי שהיא-אין כלל אפשרות של התעלמות?
נראה לי שמדובר כאן בקביעת דפוס התנהגות-כך צריך לנהוג. בהשוואה עם מקומות אחרים בתנ”ך בהם כתוב “לא תוכל” עולה תמונה מורכבת: לפעמים זה בבחינת לא תהיה יכול לעשות ולפעמים הכוונה היא לאסור גם אם יש בכוחנו לעשות משהו.
נשווה את הכתוב אצלינו לפרשה הקודמת ולפרשה הבאה:
בפרשה הקודמת “שופטים” כתוב:
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. (דברים יז טו)
כאן נראה שהכוונה מדייקת: זהו איסור. אסור להציע לזר את המלוכה, גם אם יש רצון כזה.
בפרשה הבאה “כי תבוא” כתוב:
יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע, עַל-הַבִּרְכַּיִם וְעַל-הַשֹּׁקַיִם, אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא–מִכַּף רַגְלְךָ, וְעַד קָדְקֳדֶךָ. (דברים כח לה).
במקרה הזה בתאור הקללות שיבואו על העם אם לא ישמע בקול ה’- יש מכת שחין ממנה לא ניתן להירפא. כאן אין איסור אלא תיאור מצב בלתי אפשרי.
על הבעייתיות של הפירוש, נתן את הדעת הפרשן המקראי אברהם אבן עזרא. על הפסוק מפרשת שופטים- לא תוכל לתת עליך מלך זר, הוא כותב: “מדרך האמת”. כלומר יש להתעמק ברעיון, בהשקפה, המוצגת ועל פי הבנת האמת – יש לפרש את הביטוי ולעשות בחירה בין משמעות אחת לשנייה.
ברוב המקרים אם כן ניתן להבין ולפרש את המילים”לא תוכל” מתוך ההקשר.
במקרה של פרשתנו- ההתעלמות ממצוקת אחיך- ניתן לפרש בשני האופנים. אנחנו כקוראים רשאים לפרש ולבחון שתי אפשרויות: האיסור ומולו חוסר היכולת
השפת אמת- ר’ יהודה אריה לייב מגור[2], מציע פירוש המשלב כמה מרכיבים:
“יש לפרש כשאדם מרגיל עצמו כך שלא יוכל להתעלם מהפסד של חבירו, הן בגשמיות והן בתיקון הנפש, אז בכוחו להשיב אליו אבידתו ולהקימו”.
האדם צריך לתרגל ולהתרגל למצב של חוסר התעלמות.
בשמו של השפת אמת, יש פירוש נוסף לתחילת הפסוקים שהבאתי: “שור” מלשון הבטה הסתכלות והשקפה. אם השקפת אחיך היא מודחת ומוטעית, אל תתעלם ממנו, אל תעזבנו לנפשו, תתאמץ להדריכו בדרך הישרה(השב תשיבם לאחיך).
עולמינו כיום הוא מציאות של התעלמות.מרי אנטואנט אמרה” אם אין לחם יאכלו עוגות” – זו אחת מההתעלמויות הבוטות הציניות והמנוכרות ביותר.ההתעלמות מהווה סוג של מנגנון הישרדות: הרי בלעדיה יש סכנה שנשקע בייאוש, בדיכאון, בתחושת תסכול מול מציאות משתקת. אבל הבנת התופעה לא אומרת שיש להשלים עמה.
הפסוק הזה בא לומר בפנינו: ההתעלמות הזו בין אם היא לאבידת חברך או שהיא מחברך האבוד – אינה מוסרית ואינה יהודית.
זהו לא תיאור של מצב נתון כי אנו מודעים לעובדה שהאדם אכן מסוגל להתעלם, וזו גם לא מצוות איסור שהרי אין כלל דרך לבדוק ולמדוד את חוסר ההתעלמות, האמפטיה של אדם לגורל זולתו. הקריאה כאן היא לתזכורת: כמו הציצית שמזכירה לנו להיות יהודים, כמו דברים אחרים האמורים להזכיר: אתה צריך לתרגל ולפתח יחס לזולת שלא מאפשר התעלמות. אבל זו לא משימה שלך בלבד: הקם תקים עמו: עמו- עם בעליו. אמר ר’ מנחם מנדל מקוצק: אם הלך וישב לו ואמר לו, הואיל ועליך מצוה אם רצית טעון, פטור(רש”י). מכאן ראיה גם לגבי הסיוע שמסייעים לו לאדם .רק אם האדם עצמו יגע ועמל עליהם-אז מסיעים ל- חבירו או השמים.
התורה קוראת לנו לגלות אחריות כלפי אחינו. אלה הקשרים ואבני הבניין לחברה טובה ולהליכה בדרכי האל.
[2] רבי יהודה אריה ליב אלתר (1847 – 1905), היה האדמו”ר השלישי בשושלת אדמו”רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19.
yoavdothanblog 